כשהכאוס פגש את האילוסטרייטור

לפני 3 שנים בערך, יצאתי בריצה מהבית, כששמעתי ש Dream Theater הוציאו אלבום חדש בשם Systematic Chaos, ומיהרתי לחנות "צליל" כדי לבדוק אם הוא הגיע לחנויות בארץ (התשובה היתה כמובן "לא, הדיסק יגיע רק בעוד חודשיים" ונאמרה ע"י בחור מוזר עם ראסטות, קעקועים על הידיים, פירסינג בגבה וכובע "מייקל ג'קסון" בשנות ה50 לחייו, אבל לצורך טיב הפוסט זרמו איתי על תשובה חיובית מצד האיש המוזר). בכל מקרה, קניתי את הדיסק במיטב כספי (כל 90 השקלים שקיבלתי באותו חודש מהצבא) ואפילו ביקשתי שיעטפו לי אותו בנייר מתנה כדי שרמת הסיפוק כשאפתח את הדיסק תעלה (תנסו את זה, עלי! קנו לעצמכם דיסק ובקשו שיעטפו לכם אותו – הנאה מובטחת, תוצאה מיידית!). הגעתי הביתה, התיישבתי על הכיסא עם הבורג הבולט (שאגב, ברגע זה שורט לי את ה…), קרעתי את העטיפה החיצונית, קרעתי את העטיפה הפנימית, פתחתי את האריזה, הוצאתי את הדיסק, שמתי במערכת… 2 שניות של שקט ואז… צמרמורת…
אני חולה על הלהקה הזאת, חולה על השירים שלה והכי חולה על הצעקות "תנמיך כבר את הרעש הזה!!" – של כל מי שלא מבין במוסיקה (שבמחקר שעשיתי התברר כ99% מהעולם).
אבל מעבר לכל הדברים האלה, היה עוד אלמנט (זניח בד"כ) שהצליח למשוך אותי לדיסק. המעצב הגרפי (Hugh Syme) שהיה אחראי על עיצוב העטיפה וחוברת השירים הצליח להכניס אותי לאווירה של הדיסק עוד לפני שהצליל הראשון בקע מהמערכת שלי (פואטי משהו לא?), הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהדיסק הזה לא בדיוק מדבר על דברים שקל להעביר כמו שירי אהבה או מוסיקה קלאסית.

עברו 3 שנים ואני מוצא את עצמי יושב במכללה, מקבל תדריך על פרויקט הסיום של קורס אילוסטרייטור. הפרויקט שקיבלנו היה לקחת דיסק של להקה שאנחנו בוחרים ולחדש לו את העטיפה ואת ספר השירים. מיותר לציין במה בחרתי:)

התוצאות: